 |
 |
|
|
בבניין הגבוה שבאמצע הרחוב, בקומה הרביעית, גרה משפחה של עולים חדשים מאתיופיה. הורים, שתי בנות ושלושה בנים וגם סבא זקן. כל בוקר יוצא הסבא, לבוד בבגדיו הלבנים ובידו מקל עשוי מענף של עץ, ומתיישב על ספסל שבגינה.
בצהריים, באופן קבוע, אני רואה את רז והחברים שלו חוזרים מבית הספר. כשהם עוברים ליד הגינה הם עושים חיקויים של הסבא, עושים לו פרצופים ושרים עליו שירים מצחיקים. ואז הסבא קם, משפיל מבט וחוזר לבית שלו.
בכל פעם שאני רואה את זה אני אומר לעצמי: "חידקל, אולי תעשה משהו? אולי תעז כבר להגיד להם מה אתה חושב על זה?". אבל, אתם יודעים רז מציק גם לי לפעמים, ואני מעדיף שלא להסתבך; ובכלל אני די ביישן.
כשנעמי סיפרה לי על יהודה, איך שהוא העז להגיד ליוסף, החשוב והמפחיד (הוא הרי לא ידע שהוא אחיו), שהוא רוצה להישאר במצרים במקום בנימין אחיו, חשבתי שאולי יהודה היה יותר אמיץ ממני ואולי זה היה כל כך חשוב לו לדאוג לאחיו ולאבא שלו, עד שהוא שכח את כל החששות והפחדים... אבל אני עדיין לא מצליח להחליט מה לעשות בקשר לסבא, וגם כשאחליט... אולי יש לכם רעיון?
שלכם, חידקל.
|
|
 |
|
|
|
כיתבו את דעתכם
