|
|
|
|
|
כי תבוא - ספר דברים, פרקים כ"ו-כ"ט
|
|
|
 |
"עליה לארץ" |
 |
|
|
 |
נחלה -
טנא - סל.
המקום אשר יבחר -
בית המקדש.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
שלום,
לפעמים בשדה התעופה, מתחשק לי פתאום דווקא לעלות על מטוס הביתה, לארץ ישראל, ואז אני הולך להסתכל על התור של האנשים שנוסעים לישראל.
היום ראיתי משפחה עם מזוודות ענקיות, וכולם צוחקים, בוכים ומתחבקים. התקרבתי קצת, וניסיתי להסתכל בלי שישימו לב אלי, אבל פשוט הייתי סקרן - על מה המהומה? אפילו כשאני נפרדתי מנעמי ומהחברים לא עשיתי מזה כזה עניין, והרי נסעתי לטיול ארוך במיוחד.
כשראיתי שבכל זאת כבר שמו לב אלי (קשה למצוא עמוד שיצליח להסתיר פיל) החלטתי פשוט להציג את עצמי.
"אני חידקל ואני מישראל", אמרתי, "ואני עכשיו באמצע טיול בעולם ומתגעגע הביתה. אני מבין שקשה להיפרד, אבל, אולי מותר לשאול, למה אתם מתרגשים עד כדי כך?".
והם כולם ענו לי ביחד, נכנסים זה לדבריו של זה -
"הנכדים שלי עוזבים לתמיד!"; "אנחנו עושים שינוי בחיים"; "אני עולה לישראל ונפרדת מהמקום שנולדתי בו!".
מתוך כל המשפטים הנרגשים האלה התחלתי להבין. עכשיו זה כבר לא נראה לי מוזר - זה באמת אחד הרגעים המרגשים ביותר בחיים: הם עוזבים מקום שהם מכירים, עם שפה משפחה וחברים, ועולים לארץ ישראל, שיתחילו בה חיים חדשים.
"יהיה בסדר", אמרתי להם מיד (ופתאום נזכרתי שזה מה שכולם אמרו לי בימים הראשונים בארץ...) "ישראל היא ארץ נפלאה, האנשים בה חמים ופתוחים, בטח תקבלו הרבה עזרה". "אנחנו מקווים", אמר האב; "אנחנו יודעים שזו הארץ האמיתית שלנו. נקווה שהקליטה תהיה קלה". "אבוא לבקר אתכם כשאחזור", הבטחתי ונפרדתי מהם בנפנופי זנב.
מה אתם חושבים - האם כך הרגישו בני ישראל שיצאו ממצרים ובאו לארץ ישראל?
שלכם, חידקל.
|
|
 |
|
|
|
|
